w w w . h a a r e t z . c o . i l
עודכן ב- 03:32 03/05/2005

לפני המשבר הבא

דרוש בירור משותף בסוגיית מעמד הפלשתינאים אזרחי ישראל

מאת שרה אוסצקי-לזר

מאז פרוץ האינתיפאדה הראשונה ותחילת מה שקרוי "תהליך השלום" באזורנו גדל גם היקף הדיון בשאלת עתידם של הערבים במדינת ישראל אם וכאשר תוקם מדינה פלשתינית לצדה.

המושג השחוק והערטילאי שוויון אינו מספק עוד את דרישותיהם של בני הדור השלישי, שנולד וגדל אל תוך המדינה תוך התמודדות בלתי פוסקת עם אפליה מבנית, חברתית וכלכלית וחיפוש מתמיד אחר זהות אישית וקולקטיווית. בראשית שנות התשעים שוחרר לחלל רעיון האוטונומיה - תרבותית או מוסדית, ואף טריטוריאלית, אולי כתגובה לדיונים על אוטונומיה לפלשתינאים בשטחים. מאוחר יותר עלתה ההצעה להפיכת הגדרתה של ישראל ל"מדינת כל אזרחיה" - ביטוי שהפך שגור בפיהם של מרבית הגורמים הפוליטיים הערבים בישראל ועורר חרדה בקרב היהודים. בהמשך ובמקביל עלתה הדרישה להכיר בערבים כ"מיעוט לאומי", ובעקבותיה הצגת מועמדותו המתריסה של עזמי בשארה לראשות הממשלה בבחירות 1999, שעוררה גלים ותמיהות אך היתה כמובן חוקית ולגיטימית.

ואז באו אירועי אוקטובר 2000 וטרפו את הקלפים. בדיונים אקדמיים רבים שנערכו מאז, וניתחו את הסיבות לפרוץ האירועים ואת השלכותיהם לעתיד - עלתה באופן בולט התביעה להעניק לערבים זכויות קולקטיוויות ולא להסתפק עוד במאבק לזכויות האדם והאזרח האינדיווידואליות. גם ועדת אור נדרשה לנושא זה וקבעה כי העדר זכויות קיבוציות ממשיות מחליש את מעמדו של המיעוט הערבי, אך היא לא ראתה את עצמה כפוסקת הלכה בעניין זה.

בימים אלה הסתיים תהליך ארוך, יקר ומתוקשר של "המכון הישראלי לדמוקרטיה", של חיבור "חוקה בהסכמה", שכלל דיונים עם מגזרים שונים בחברה בניסיון להציע למחוקק נוסח אפשרי לחוקה בישראל. מוזר, אך לא מפתיע, שמשפטנים ערבים לא שותפו בהליך זה וכך, כמובן, שאיפותיהם ותביעותיהם אינן משתקפות בו בבהירות. "חוקה בהסכמה" עוסקת ביסודיות במושג ה"שוויון", אך משאירה את נושא הזכויות הקיבוציות לערבים פתוח לדורות הבאים ולפסיקות בתי המשפט בעתיד ואינה קובעת בו עמדה מוסכמת.

מהן אותן "זכויות קולקטיוויות" שמרבים לדבר בהן? האם לערבים עצמם ישנה משנה סדורה וברורה בנדון? התשובה היא לא. הנושא נמצא עדיין בחיתוליו ונדון בעיקר בארגוני "החברה האזרחית" - עמותות שקמו בקרב האוכלוסייה הערבית לעיסוק בנושאים שהמדינה מזניחה ולמיסוד המאבק האזרחי מולה. מקורות ההשראה לדיון זה נמצאים באמנות בינלאומיות לזכויות מיעוטים, דוגמת המסגרת האירופית מ-1995, וגם בזכויות הקיבוציות הנרחבות שמהן נהנה הרוב היהודי בישראל.

הזכויות הקולקטיוויות נוגעות בעיקרן ללשון, תרבות, חינוך ודת, לשליטה על תכנון קרקע, להקמת מוסדות ייצוגיים נבחרים של המיעוט ולייצוג הולם שלו במוסדות המדינה. אין עדיין הסכמה בקרב הערבים עצמם לאן להוליך את המאבק הזה ואין שום מסמך מוסכם שהם יכולים להציג לרשויות השלטון והמשפט ולהתדיין אתן עליו. אך זהו נושא תוסס ומסעיר, ומניסיון של מיעוטים אחרים בעולם המערבי אי אפשר לטאטאו מתחת לשטיח.

מדינת ישראל והרוב היהודי חוששים לגעת בתפוח האדמה הלוהט הזה המונח לפתחם. אין כיום שום מסגרת ממלכתית ראויה ומוסמכת, שבה מתקיים דיון עם הציבור הערבי. המלצות ועדת אור אינן מיושמות, המלצות ועדת לפיד, ועדת שרים מכובדת שהוקמה כדי לבצע את מה שהוצע על ידי ועדת אור, מעלות אבק, כגורלם של דו"חות רבים אחרים מן העבר. ההמלצה להקים רשות ממלכתית לעיסוק ולטיפול ביחסי יהודים וערבים בישראל לא נדונה בשום מקום בצורה רצינית. תהליך מואץ של התנתקות המדינה מ-18% מאזרחיה מתקיים מול עינינו ואיש אינו מוחה. התחושה של שקט יחסי ופסיוויות מדומה של המחאה הערבית מערפלת את התודעה הציבורית ויוצרת מצג שווא של נורמליות ושל "יהיה בסדר" ישראלי טיפוסי. תוספת בתקציבים ומינויים סמליים של ערבים לתפקידים ציבוריים, חשובים ככל שיהיו, אינם מספקים פתרונות הולמים למצוקת מעמדם של אזרחי המדינה הערבים.

בצד ההתקדמות בתהליך המדיני מול הפלשתינאים בשטחי הרשות, יש צורך במאמץ מעמיק ומתמשך של בירור משותף בסוגיית מעמדם של הפלשתינאים אזרחי ישראל. אין צורך להמציא את הגלגל מחדש - הידע האקדמי ההשוואתי המצטבר בעולם הדמוקרטי והספרות המחקרית התיאורטית הענפה שנכתבה בארץ בעשור האחרון יכולים לסייע רבות לדיון זה, בתנאי שלא יישארו רק בין כותלי האוניברסיטאות ומכוני המחקר אלא יעברו לידיעת הציבור הרחב ורשויות השלטון עוד לפני המשבר הבא. הרמת הכפפה של המלצות ועדת אור וועדת לפיד היום יכולה למנוע ועדות חקירה נוספות בעתיד.

ד"ר אוסצקי-לזר היא המנהלת האקדמית של המרכז היהודי-הערבי לשלום בגבעת חביבה


כל הזכויות שמורות ,"הארץ" ©